בא אחמד

ההקשר שמשנה את המבט

דוח השימור הרשמי משנת 2025 מזהה את אחמד בן מוסא, הידוע כבא חמד, כממונה על משק הארמון, וזיר גדול ועוצר עבור הסולטן מולאי עבד אל-עזיז. גם תיעוד אונסק״ו על מרקש ממקם את בניית אל-באהיה בתקופת שלטונו של עבד אל-עזיז. מקורות מוסדיים אלה אמינים יותר מסיפורי ארמון ללא אסמכתאות.

בא אחמד לא התחיל באתר ריק. אביו סי מוסא הקים את הבית הקדום, וכתובות מתוארכות מציינות שהגרעין שלו הושלם בשנים 1866–1867. משנת 1894 רכש בא אחמד בתים סמוכים, חיבר אותם לנכס המשפחתי והמשיך בבנייה שש שנים. לכן מדובר בהרחבה ובשינוי, ולא בארמון יחיד שתוכנן בבת אחת.

דוח השימור מציין את מוחמד בן מכי אל-מספיוי, שנולד ב-1857, כאומן הראשי שהיה אחראי להרחבה. תפקידו מסביר כיצד נכסים רבים שנרכשו הפכו לרצף עקבי של חדרי קבלה, ריאדים, אזורי שירות וחצרות, תוך שמירה על הגאומטריה הלא סדירה של החלקות שחוברו.

תאריו של בא אחמד חשובים להבנת האדריכלות. הממונה על משק הארמון שלט בגישה לשליט; הווזיר הגדול עמד במרכז הממשל; והעוצר הפעיל כוח בתקופת שלטונו של סולטן צעיר. אל-באהיה סיפק פרטיות ביתית, מרחב לקבלות פוליטיות וביטוי חזותי למעמד של משק בית הקרוב למרכז המדינה המרוקאית.

אין לתאר את הארמון כאילו לכל חדר היה שם מודרני קבוע. התוכנית מתעדת תוספות עוקבות, דרגות שונות של פרטיות ושימושים משתנים. חצרות גדולות יכלו לשמש לקבלות רשמיות, ואילו ריאדים נטועים ארגנו אזורי מגורים שקטים יותר. הבנת המבנה דרך היחסים האלה אמינה יותר מחזרה על סיפורים לא מבוססים על חדרים מסוימים.

בא אחמד מת בשנת 1900, השנה הנחשבת גם לסיום ההרחבה העיקרית. מקורות מאוחרים מתארים את פיזור התכולה הניידת, אך העבודות הקבועות—זליג׳, טיח מגולף, עץ מצויר ומערך החצרות—נותרו. לכן המבקרים פוגשים ארמון עשיר מבחינה אדריכלית שאינו מוצג כבית תקופתי מרוהט במלואו.

מורשתו קשורה גם למדינה הרחבה יותר. אונסק״ו מכיר בארמון אל-באהיה כאחת מיצירות המופת האדריכליות המאוחרות התורמות לערך האוניברסלי יוצא הדופן של מרקש. הארמון הוא גם עדות לכוחו החריג של בכיר אחד וגם חלק ממסורת עירונית ארוכה שאי אפשר לצמצם לביוגרפיה שלו בלבד.