הבנייה

ההקשר שמשנה את המבט

לארמון אל-באהיה שתי נקודות זמן מתועדות. כתובות שתיעד משרד התרבות מתארכות את השלמת הקבוצה הקדומה של דאר סי מוסא לשנים 1866–1867. מפעל בנייה גדול שני החל ב-1894 ונמשך שש שנים, עד סמוך למותו של בא אחמד בשנת 1900.

החלוקה לשני שלבים מתקנת קיצור נפוץ בתוכן מקוון: תיאור המתחם כולו כארמון משנות ה-1860 או כמבנה שהוקם במפעל אחד משנת 1894. שני התאריכים חשובים, משום שהמבקרים עוברים בבית קדום שחובר לתוספות מאוחרות ונרחבות.

לפי התיאור הרשמי, בא אחמד הרחיב את המקום באמצעות רכישת כמה בתים, חיבורם והפיכתם לארמון. לכן הבנייה התבססה על תוספת וקישור. גבולות הנכסים הקיימים מסבירים את התוכנית הלא סדירה, הצירים המשתנים ורצף החצרות במקום ציר מרכזי מונומנטלי אחד.

דוח השימור משנת 2025 מציין את מוחמד בן מכי אל-מספיוי, יליד 1857, כאדריכל או כאומן הראשי שהופקד על עבודותיו של בא אחמד. ציון שמו מחזיר את מקומו של בעל המקצוע, שנעלם כאשר הארמון מתואר רק כחזונו של פטרון רב-עוצמה.

החללים המוגמרים נשענים על מלאכות מרוקאיות מתואמות: ארז מבני ומצויר, טיח מגולף, זליג׳, אבן, מתכת, מים וצמחייה. החומרים אינם מוצגים בנפרד: הרצפות קובעות את הגאומטריה, הטיח מעצב את הקירות, העץ מכתיר את החדרים והגנים מווסתים אור, פרטיות ותנועה.

תולדות הבנייה נמשכו גם לאחר 1900 באמצעות התאמות ושימור. השימוש בתקופת הפרוטקטורט, הפתיחה לציבור והשיקום המאוחר השפיעו על השירותים והגישה. מדריך אחראי מבדיל בין המרקם מן המאה ה-19 לבין השימוש המאוחר ואינו מציג כל תיקון נראה כחלק מן הבנייה המקורית.

לכן מאמר זה עונה על השאלה ״כיצד ומתי נבנה ארמון אל-באהיה?״ שאלות ביוגרפיות נידונות בעמודי סי מוסא ובא אחמד, ומדריכי החומרים עוסקים בזליג׳, בארז ובטיח בלי לחזור על הכרונולוגיה כולה.